בן דוריס ואברהם (בבר). נולד בי"ז בכסלו תשמ"ב (13.12.1981) בקריית שמונה. ילד שני במשפחה, אח של ניסן, מאור ואיתמר.

נדב גדל בקריית שמונה. למד בבית ספר יסודי "תל חי" בעיר והמשיך לחטיבת ביניים ותיכון בבית הספר החקלאי "ויצ"ו נהלל", שם סיים בהצלחה י"ב כיתות.

נער שקט, צנוע ונעים הליכות, אהוד על סובביו, תמיד מחייך ומאיר פנים לכול. אהב מאוד את ביתו ומשפחתו, הפגין כבוד רב להוריו בכל עת.

לנדב היו חברים רבים מילדות, אשר העריכו את אופיו הנעים ואת יכולתו להצחיק אותם – בעיקר בחיקויים המוצלחים של שדרני כדורגל שידע לבצע. הוא לא רק חיקה שדרני ספורט אלא גם אהב מאוד ספורט, ומגיל צעיר שיחק כדורגל. כילד שיחק בקבוצה בקריית שמונה, כשלמד בתיכון שיחק בקבוצת "הפועל חיפה – נהלל" ואף החל לטפח מחשבות על קריירה בתחום.

תחביב נוסף שלו היה המוזיקה. בכל עת האזין לשירים במבחר סגנונות, ניגן בגיטרה, אהב לשיר וחלם להשתתף בתוכנית "כוכב נולד". בשירה תמיד שם דגש על המילים, הוא גם בורך בכישרון כתיבה וכתב שירים.

בכיתה י"א החליט נדב שהכדורגל אינו עדיפות ראשונה בחייו והחל להכין את עצמו לשירות קרבי בצבא. הוא עבר הכנה בעמותת "אחריי!", המכינה נוער לקראת אתגרי השירות, ובסיומה נקרא לגיבוש לצנחנים. בשל משחק כדורגל נדחה המועד, וכעבור ארבעה חודשים הוא נקרא לגיבוש נוסף ועבר אותו בהצלחה.

ב-18.11.2000 התגייס נדב לצה"ל והחל את שירותו בחטיבת הצנחנים. באותה עת החלה האינתיפאדה השנייה, וכל שירותו היה ביהודה ושומרון. אחרי הטירונות והאימון המתקדם הוא הוצב בחברון כקשר של מפקד הפלוגה, בהמשך שובץ במחלקת המרגמות, מחלקה 7, בפלוגה המסייעת של גדוד 202. נדב השתלב מצוין ביחידה, כיוון שנהג לשוחח שיחות ארוכות עם חברים זכה לכינוי "שבע דיבורית".

ביום 5.4.2002, ימי מבצע "חומת מגן", פתחו מחבלים בירי על החוליה שבה היה נדב בהיותם בקסבה בשכם. תחת אש תופת הוא זחל אל רותם, מפקד החוליה שנפצע קשה, ובטיפול מיידי הצליח לעצור את הדם ולהציל את חייו – כך אישר הרופא שפינה אותם, אשר הגדיר את חזרתו לחיים של רותם, הפצוע הקשה ביותר מהמבצע, כנס רפואי ושיבח את הטיפול המסור שקיבל בשטח. במהלך האירוע נדב נפצע קל ברגלו, פציעה שלא חש בה עד הפינוי, ורק אז טופל.

ב-23.7.2003, חצי שנה לפני שחרורו, חלה נדב בדלקת חריפה בכבד. בעקבות דלקת זו, המערכת החיסונית שלו נפגעה. חודשיים לאחר מכן חלה במחלת הנשיקה. מאחר שהמערכת החיסונית שלו הייתה חלשה, המחלה הסתבכה באופן נדיר שקורה אחד לשישה מיליון מקרים, ונדב נפטר.

יומיים לפני פטירתו כתב נדב: "ראיתי את העולם מתוך עיני בני השמונים, אין לכם מושג ואתם לא מבינים כמה הם איטיים. העולם כולו רץ, העולם כולו ממהר, ואתה לא מבין את זה עד שאתה הופך למעין אדם אחר. פתאום הכול בהילוך אטי, כשכולם רצים ולא נחים סביבי. לא עוצרים לרגע ומבינים שיש אנשים שחייהם פשוט איטיים. הייתי במקום שצעירים לא יכולים לטוס אליו בשום מחיר. הייתי במקום שראיתי דברים לגמרי אחרים.

לאט ובזהירות אני חוזר אל הקצב, אבל מקווה שלא אשכח את אותו העצב. עצב של חוסר אונים וייאוש ממשי, נקווה שזה נגמר וזה סופי. תמיד אזכור את אותה דרך אטית, ואתבונן אחורה אליה בימים קשים שנבין שהקשיים שלנו זה החיים הטובים שלהם...".

נדב נפטר ביום י"א בשבט תשס"ד (3.2.2004). בן עשרים ושתיים במותו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בקריית שמונה. הותיר הורים ושלושה אחים.

על מצבתו כתבו אוהביו: "באהבתו ונתינתו קיים עולם ומלואו" ואת הפסוק: "ונדיב, נדיבוֹת יָעָץ. והוא על נדיבות יקום" (ישעיהו ל"ב, ח').

נדב מונצח באנדרטת הצנחנים הסמוכה לגדרה, ביד הזיכרון לנופלים בוגרי בית הספר בנהלל שבו למד ובבית יד לבנים בעירו קריית שמונה.